מקור חולין ג׳
1 חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!
2 אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
3 אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט.
4 וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
5 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
6 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
7 אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
8 אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד.
9 אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
10 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
11 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
12 אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
13 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן
14 בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו. נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
16 אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד? אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה! אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק. אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין – לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין – כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי? דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט! קַשְׁיָא.
17 רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין, מוּמְחִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.
18 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ!
20 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין, בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ לְקַמַּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.
21 וְאִיכָּא דְאָמְרִי, רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין, מוּחְזָקִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף, אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף. וְאִם שָׁחַט וְאָמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
22 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
23 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין, וְהָאָמְרַתְּ: בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דְּלִישַׁיְּילֵיהּ.
24 רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא, כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ ״וְכוּלָּן״.
25 כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָכָא עִיקָּר – אַדְּרַבָּה, הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי.
26 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָתָם עִיקָּר, וְהָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין – טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
27 כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּמְחִין אִין, שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
28 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּחְזָקִין אִין, שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא – לְעִלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן.
29 רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי, כִּי קוּשְׁיֵיהּ. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא, הָתָם לָא נָגַע, הָכָא נָגַע.
30 רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.
31 אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב אָשֵׁי, לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא. אֶלָּא רָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ?
32 לִדְבָרָיו דְּאַבָּיֵי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
33 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
34 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ
פירוש ים של שלמה על חולין ג׳:ח׳
8 דין פסוקת הגרגרת ברובה ואינה נטרפת אלא ברוב חללה ודין חכם שאסר שאין חבירו רשאי להיתר אפי' יש לו קבלה וגמרא להתיר אפ"ה אינו רשאי אבל חכם שהתיר יכול חבירו אח"כ לאסור וגם בארנו דרשאין חכמים לסמוך על קבלתן ולאכול דבר שהתיר מחמת קבלתו אע"פ שראוי לת"ח שלא לאכול מדבר שהורה בה חכם ועוד בארנו שת"ח שהתיר איזה בשר או איזה דבר שנמכר במשקל מותר לו לקנות ממנו במשקל כשנותן המעות מיד ליכא חשדא ואף ע"פ שנותנין לו חלק יפה מותר אם הוא ת"ח שרגילין ליתן לו בלא"ה חלק יפה האידנא שבעו"ה נתמעט כיבוד חכמי' בעיני ההמון אסור ליקח חלק יפה ודבר הנמכר באומד אינו רשאי לקחת כלל משום חשדא:
9 פיסקא פסוקת הגרגרת תנא פסוקת הגרגרת ברובה וכמה אמרי לה משמיה דרב ברוב עביה וא"ל ברוב חללה וה"פ רוב עבי' כלומר כי משערי' רובא משערי' הרוב בעובי הקנה מלמעלה עד למטה לצד הצואר ובשיעור הזה נמי נמדד עובי התנוך שעב למעלה ויורד והולך כלה לצד שלמטה א"כ כשיהיה רוב עוביה נקרע למעלה אפשר דהוי עדיין ר"ח קיים למטה או החצי' והלכתא כמ"ד בר"ח דהאי פסוקת הגרגרת דאתי' לקמיה דרב יתיב רב ובדיק לה בר"ע א"ל ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו בר"ח שדרי' לקמיה דרבב"ח בדק בר"ח ולא הוי ר"ח ואכשרה וזבין מיניה בתליסר פשיטי דהיינו סלע מדינה שהן י"ג חצאי דינרין ופריך תלמודא והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אוסר אין חברו רשאי להתיר פי' כשלא טעה בדבר משנה שאני הכא דרב נמי לא אסר' אלא שרצה להחמיר ולא הניחוהו תלמידיו ופריך וכיון דאורי בה חכם היכא אכיל מיניה והכתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה וגומ' ומאי רבותי' ד דיחזקאל אלא ה"ק והנה נפשי לא מטומא' שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומא' בלילה נבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס ר"ל שחוט שחוט מהר קודם שתמו' היינו מסוכנת ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר' נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ותרווייהו קושטי נינהו ומשני ה"מ מילתא דתלי' בסברא אבל ר' בב"ח אגמרי' סמיך שקיבל מרבותיו דמשערי' בר"ח ודעת רש"י שחזר התלמוד משינוייא דלעיל דרב לא אסר מיסר אלא אפי' אם היה רב אוסרו היה רבב"ח מתירו משום דאגמרי' סמיך שהרי פי' במס' נדה בפ"ב גבי ילתא דאייתא דמא לקמיה דרבב"ח וטמי לה ואייתה לקמיה דר"י בר יהודה ודכי לה ופריך לשם כה"ג מהא דחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא נמי בעי ר"י לטמויי לה כיון דאמרה ליה רבה בב"ח נמי כל יומא ויומא הוה מדכי לי וההוא יומא חש בעיני' הוי שלא היה יכול לראו' היטב דכי לה והדר בעי תלמוד' למיפשט מהאי עובדא דילתא דנאמנת אשה לומר כזה התי' לי חכם ודחי שאני הכא דר"י אגמריה סמיך ופי' שם דהדר בה מאידך שינוייא דשני לעיל ר"י נמי מעיקרא טמויי מטמי לה כו' כיון דאגמרי' סמיך רשאי להתי' שפיר מה שאסר חבירו וכן תפס הרא"ש עיקר ור"י בעל התו' לא פי' כן אלא ס"ל דבעי נמי הא דרב דלא מיסר אסר' אבל אי אסר' אין חבירו רשאי להתיר בשום ענין אפי' אם סומך אקבלתו דסתמ' קתני בבריית' חכם שאוסר אין חבירו רשאי להתיר ולמה גבי סמפונות דכבדא דחד אוסר וחד שרי ואפשר דשניהם היו בב"ה ונשאל' השאלה לפניה' או לא ידע שאסר חבירו וכן נר' עיקר דהא לא משני אלא רבב"ח אגמרי' סמיך וכן המסקנ' בפסקי תו' ובפסקי מהר"ם ומ"מ כ' שם שאם חבירו התיר תחילה שיכול הוא לאסור אח"כ נרא' בעיניו בין בשיקול הדעת בין היכא שיש לו קבלה לאיסור ובמרדכי כת' וז"ל חבר שטמא אין חבירו רשאי לטהר דוקא מחמת חומר איסור ובקעה מצא וגדר בה גדר אבל בלא מעשה אפשר לחלוק עליו כדאיתא פ' אין מעמידין נפקי שיפורי דרב ואסר שיפורי דר"ה בר חנינא ושרי ע"כ וצריך אני להולמו דאינו ר"ל דוקא כשהאחד מחמיר משום בקעה כו' כה"ג אין לסתור דבריו אבל היכא דלא עביד משום חומרא שרי לחלוק עליו א"כ מאי פריך תלמו' הכא וכן בפ"ב דניד' והתניא חכם שאוסר כו' לישני דמיירי היכי דלא עביד משום חומרא ועוד אי הוה רב בא לאסור משום בקעה לא הוי אמרי ליה ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו כ' דהא משום חומר' עביד כך אלא ה"פ דוקא היכא שבא החכם לאסור משום חומר' איסור כי בקעה מצא אין לסתור דהא אף הוא דשרי אלא מפני חשש בקעה הוא דעבד אפי' לא בא עדיין המעשה לידו וכ"ש היכא שבא המעשה לידו דפשיטא אין להתיר מה שזה אוסר לאפוקי בלא מעשה ובלא בקעה אלא שחולקי' בסברת עצמן או בקבלת' יכולי' שפיר לחלוק ולהתי' מה שזה אוסר ומ"מ ראוי להחכם לומר לשואל חכם שכנגדי אוסר ואני מתיר כדי שידע שואל מה לעשות וכן משמע מדברי ר"ת כאשר כתב בספר הישר וכל מה שמזהירים שאל יתיר מה שחבירו אוסר היינו דוקא לחכם אבל לא לשואל וז"ל התוס' בס"פ כל היד והא דאמר בפ"ק דע"ז הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר י"ל דלא קפדינן אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טעה ויצא הדבר לאור מ"כ וכ"כ בפ' הגוזל קמא גבי וטימא את הטהור שיכול לשאול השואל לחכם אחר אולי יתיר לו אף שהראשון אוסרו וכן איתא בפיסקי התו' ופריך ס"ס היכי אכיל מיניה משום חשד' דתניא דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב או אסר והתיר או עדים שהעידו כולן רשאי' ליקח והטע' דתרווייהו לא חשדי כו' כדאי' ביבמו' פ"ב סי' כ' ושם הארכתי ומשני ה"מ מידי דמיזבן בשומ' אבל הכא מתקלא מוכח פירש"י שהכל רואים שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרי' ונותן המעות מיד משמע מפי' שאם אין נותן המעות מיד איכא חשדא אף היכא דליכא חילול השם כגון במקום שהדרך הוא שהטבח שואל הקפותיו ומסיק נמי כי הא דרבא שרי טריפתא וזבין מינה אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרי בוכר' ע"י מום ולא זבין מיניה א"ל התם מזדבין בשומ' לפי שאין הבכור נמכר בחנות ובליטרא כשאר בשר משום ביזוי קדשי' הכא מתקלא מוכח מא"ל משום אומצא מעלייתא כל יומא נמי חולקים לי כבוד ומאומצא מעלייתא זבנו לי וכ' הא"ז וז"ל הלכך האידנא נמי כגון בעיר ווינא שמוכרין הבשר קוורט"א וחצי קוורטא היינו כמו מתקל ושרינן למיזבן מיניה לת"ח וליכא חשדא ואע"פ שהתיר ואפי' היכא שמוכרין בשומא שרי לטעום ממנו מעט כדי לברר הוראתו וקש' היאך החזנים לוקחים הטבחי"א הא איכא חשד שמשום הטבחייא הוא מתיר ע"כ ונראה דוקא כה"ג קוורט"א וחצי קוורט"א שחולקי' הטבחים בשוה וליכא חשדא אבל במקומות שמוכרין באומד כמו האידנא איכא חשדא לקנות משום אומצ' דליכא למי' כל יומא יהבו לי הכי שבורחים עכשיו ההמון מכיבוד חכמים ויותר חולקי' כבוד לעשירים ומ"ש דשרי לטעום ממנו מעט נרא' שאפי' מנהג יפה הוא וכמדומה שראיתי כך מבעלי הורא' ומה שתמה על החזנים כו' נראה בעיני דליכ' חשדא אלא לחכם שצריך להתיר במה שנפל בו ספיק' אבל דבר הפשוט היתירו ליכא חשד וא"כ ידוע שהחזנים שהם טבחים אינה מתירי' שום ספיקא כי מראים לחכם שבעירו ובזה ליכא למיחש לחשדא שיתירו הטרפות להדיא בעבור הטבחיי"א: